המעבר לגליל- קדיתא

בירושלים חיי השתנו מקצה לקצה. מגולש גלים בת ימי הפכתי לאיש הרים ,איש תאטרון ובהמשך גם לאיש הפעמונים. לחלקי הגיטרות (מהסיפור הקודם) מצאתי שימוש נפלא  בתאטרון הבובות אך בעיקר להכנת הפעמונים. הגעתי למצב שאני מכין פעמונים בזמן ההצגות ואף מתחיל לעשות טעויות שם .. הבנתי שצריך לשחרר את התיאטרון ולהתמקד בפעמונים.

החלפת המקצוע בשלב זה לא הייתה פשוטה. מצד אחד אני בעולם התאטרון הירושלמי, "בברנג'ה" עם אנשי "תאטרון הקרון" מצד שני לפתוח באסטה (ועוד.. לא חוקית) ברחוב. להפוך לרוכל? לא בא בחשבון ! עבדתי רק מהבית ,מכרתי פעמונים רק לחברים, משפחה ומכרים  הפעמונים התחילו לעוף להם כמו ציפורים (הם על שמות הציפורים עד היום). בשלב מסוים, חבר בשם  חיים שעיקר פרנסתו הייתה ממכירת תכשיטים ברחוב  אמר לי ..  "עופר , בוא כבר למדרחוב , אנשים רוצים ומחכים לפעמונים שלך ."וכך היה .

ערב אחד יצאתי עם סטנד ומזוודה קטנה מקרטון ובתוכה ששה פעמונים. נמכרו ארבעה . הרגשתי עצמאי בעל עסק מצליח, הזמנתי את חיים ודני לבירה. אט לאט הצטרפתי לחבורה של יוצרים בני גילי, מכרנו את יצירותינו ברגע שאחרוני פקחי העיר ירושלים סיימו את משמרתם. בשעה 21:00  אפשר היה לפתוח באסטה במדרחוב בן יהודה כשמאות תיירים חוצים אותו בתקופת הקיץ ,מאין נחלת בנימין .באותה תקופה אני הייתי היחידי שמכר פעמוני-רוח ,זו הייתה אטרקציה .

בשנת 89 הוזמנו להשתתף ביריד חוצות היוצר אז כבר יעל נכנסה לחיי והחלטנו להשקיע, יצרנו יחד כמות פעמונים "ענקית" שהייתה אמורה להספיק למשך עשרת ימי היריד,  להפתעתנו כל הפעמונים נמכרו בתוך שלשה ימים ובמשך שבעת הימים שנותרו, הכנו כל יום פעמונים טריים שנמכרו באותו ערב ביריד, כמו לחמניות טריות .זה היה מטורף, הצלחה, שלא תאמן.

בקיץ 1991התארגנה קבוצת החברים אמנים שלי, להקים כפר אקולוגי בקדיתא שבגליל. בין צפת למירון ,22 חלקות אדמה אושרו כבר על ידי חבר הכנסת דאז מר אריק שרון (ז"ל)  והעליה לקרקע באוגוסט השנה. וואו.. רגע, תן לחשוב שניה ,לעזוב הכול עכשיו ולעלות לחלקת אדמה שאין עליה כלום ולבנות בית על אדמת טרשים, סלעים והמון נחשים ועקרבים .אמנם עם קבוצת החברים הכי טובים שלי, חלקם עוד מתקופת התיכון , אבל בדיוק בזמן שיריד חוצות היוצר מתרחש בירושלים .זאת לאחר שבשנתיים האחרונות הייתה לנו הצלחה מסחררת שם ,לא הייתי מוכן לוותר.

הח'ברה עלו לקדיטא כשאנו גרים בנווה צדק, אשתי יעל ובתי הבכורה אלה . באותה תקופה לקחתי פרוייקט לשפץ חורבה למגורים שהייתה כבר בשלבי סיום  התלבטנו בין העיר הגדולה למעבר לגליל.  הקיץ חלף , רעיון העלייה לקדיטא לא הרפה , מאוד מפתה לחשוב על בית שאני בונה לעצמי לבד על שטח אדמה בין 4 דונם  ובחינם. בתי אלה הייתה  בת 3 חודשים כשהחלטנו לעלות. היינו  המשפחה ה-14 והאחרונה באותו גרעין.

חורף 91/92 –קדיטא

הרי הגליל מושלגים מעל מטר, אני עולה עם הוולוו הישנה 121/65.  על הגגון שולחן עבודה שקיבלתי מתנה מג'יימי וארגז כלים בבגאז'. בקדיתא קיבלו אותי בחום ואהבה בחרתי לנו חלקת אדמה וצריף מפורק שהגיע משני קיבוצים שתרמו לנו 14 צריפים משנות ה40 והח'ברה פירקו והובילו אותם לקדיתא  אך בינתיים, כולם גרים באוהלים צבאיים ,כשבתי העץ נבנים לאיטם . ללא חשמל , מים או דרך סלולה כמה חברים עזרו לי להקים אוהל צבאי די גדול  בשטח שלנו ,בערב ישבתי בתוכו כשמתחתי ארבע משטחי עץ ששימשו גם כרצפה וגם כמיטה למזרון יחיד שנח על רפסודה, מעל הנחל שזרם מתחתי ברגע שהתחיל גשם. בחוץ בין 0 מעלות למינוס 7 ,האוויר בחוץ קפוא כמו "שאם תוציא אצבע החוצה תרגיש , שעשית בו חור" .הלילה הזה זכור לי כאחד הלילות הכי קשים בחיי עד אז , יושב על הרפסודה ומכין לי ולכלב שלי (עשיו) ספגטי על גזית  קטנטונת ומתפלל שהלילה הזה כבר ייגמר ,והוא לא . חשבתי לעצמי זה סרט קאובוי . האנשים פה מנסים להמציא את הגלגל מחדש, ומה שמעניין אותי זה שהפעמונים חייבים להמשך ביחד עם המעבר הזה לגליל.

כבר בבוקר למחרת שכרתי בית גדול בקריית האמנים בצפת שישמש כסטודיו גלריה וגם דירה למקלחות חמות לנו ולתינוקת. זקני צפת אמרו לי " מה אתה משוגע ,לפתוח גלריה, בחורף, בצפת ועוד של פעמוני רוח , מי יקנה ? העיר הזאת מתה, הרי אין פה כלום." ידעתי והאמנתי שהכול יהיה בסדר. המלאכים מובילים אותי. ואכן מצאתי בית שהיה כולו מפוסל בדמויות של מלאכים מעשה ידיו של האומן הצפתי פריבר ז"ל.

החורף הזה היה מהקשים ביותר בכמה עשורים שלפניו וגם אחריו  . זוכר את עצמי עומד על סולם גבוה מחוץ לבית  בקדיתא, דופק מסמרים עם פטיש לציפוי החיצוני של הבית, שלג יורד עליי ועל עדר סוסי בר שרועה בשטח שלנו זה נראה כמו חלום או סרט .

הבית בקדיתא  נבנה לו אט לאט. אני בונה אותו לבד ומעט עזרה מידידי , מעץ ואבן.  בסטודיו בצפת הפעמונים נעשים ומתחילים להימכר מהגלריה, תקופת העידן החדש בעיצומה . עשרות חנויות  מיסטיקה נפתחו ברחבי הארץ וכולם שם רוצים פעמוני רוח, פעמוני ירושלים תפסו תאוצה על אף היותם בצפת וכבר קמו לי מתחרים שניסו להעתיק . יבואנים שראו בפעמוני רוח מוצר מבוקש, נכנסו אף הם לשוק. חלקם העתיקו בסין דגמים שאני פתחתי באיכות נמוכה ומחיר זול בהרבה .

ידעתי בתוכי שלא הסינים ולא אף מתחרה, ימנעו ממני את ייצור הפעמונים שלי .אני מרגיש בשליחות ויש לי שומרים והם איתי .ומרוב אהבתי לפעמונים  רק שיפרתי את איכותם,  הגעתי למצב בעבודה שאנחנו שבעה אנשים, מפעל ממש . הכול בעבודת יד שרק הולכת ומשתפרת בזכות "גישה גלילית לאמנות' ' שלמדתי כאן .

ממול הגלריה, גר מר שמחה לובל (ז"ל). מורה לנגרות אמנותית בבצלאל, מאז הקמתו לדעתי  ופרש מפאת גילו ,בן 80 היה כשפנה אלי וביקש לבקר בסטודיו שלי כיוון שהבין שמשהו מתרחש שם.. הוא חשב לעצמו ושיתף אותי "הבחור הזה מכניס עצי מהגוני וצינורות אלומיניום לסטודיו שלו ,מה הוא עושה שם ?" ,זה סיקרן אותו . עברו הימים ושמחה היה מגיע כל בוקר לסטודיו ב 9  בבוקר, שותה איתי כוס תה ומלמד אותי את כל סודות החריטה בעץ .מאסטאר פרטי משלי. במשך 4 שנים למדתי ממנו,  קיבלתי מתנה שאף בית ספר בעולם לא היה נותן לי .למדתי ממנו להעריך את איכותה של עבודת יד ו.  כשנפטר הרגשתי שאיבדתי חבר יקר, מורה דגול , אבא . תודה, שמחה לובל .

כעבור שנתיים ,מצאתי את עצמי נקרע בין הרצון לבנות את ביתנו בקדיתא לבין בניית הפעמונים בסטודיו  בצפת, חברי לכפר בקדיתא הבינו שסטודיו בעיר העתיקה הינו מקור פרנסה לא רע והחלו פותחים שם גלריות לאמניות שלהם, שזה עדיף על דמי אבטלה והצליחו יפה מאוד בעסקים שלהם עד היום.

ב1993 בנינו השני – משה, נולד כשהבית בקדיתא כבר עמד על תילו , אמנם בלי חשמל, דרך או מים זורמים. החיים שם היו קשים.לא אהבנו,  בקיץ, קוצים, נחשים ועקרבים בכל פינה ובחורף, ברגע שהתחיל גשם לא ניתן היה להיכנס או לצאת מהכפר , הדרך הפכה לנתיב בוץ והרכבים החליקו במקום .אפשר היה להחנות כ-800 מטר מהבית .לפעמים הייתי פוגש חבר במגפיים שעושה את המסלול כשסל קניות וילד על הכתפיים ובידו בלון גז , מקור האנרגיה היחיד ששימש אותנו אז. התחלנו להבין יעל ואני שהסיפור הזה לא בשבילנו. אחרי לילות ארוכים, של ישיבות גרעין מטופשות שהתנהלו סביב ענני עשן מטשטשים למיניהם ,לא מגיעים לכל החלטה עד לשעות הבוקר. על חשבון שעות שינה יקרות לטובת הפעמונים ,החלום להקים כפר אקולוגי בגליל התנפץ על הסלעים של קדיתא , החלטנו לעזוב מתוך אמונה שהשחרור יביא אתו בית אחר במקום טוב יותר. מסרנו את ביתנו בעד תמורה סמלית  למשפחת חברים מקדיתא שביתם עלה באש כחודש קודם ושכרנו בית בראש פינה כשהסטודיו והגלריה עדיין בצפת .