אחר הצהריים חג העצמאות שנת 1999 . נפגשנו כמה חברים ,חברות וילדים למפגש מסורתי אצלי בחצר בראש פינה . ביתי תמיד היה והינו פתוח לכל אדם ולכל מטרה מתבקשת . חבריי מכריי ושכניי יודעים שתמיד אפשר להיעזר בבית המלאכה שלי או בידע שלי בנגרות או בכל תחום . הבית פשוט פתוח.. וכך היה שבאותו מפגש חברים נעמד בשער אדם עם חזות דתית ושאל מי זה עופר ? סימנתי לו שייכנס ומה מבוקשו .. האדון נשלח דרך שכני לבקש עזרה ממני כיוון שהוא הגיע להתארח בגליל מירושלים למשך יומיים אבל שכח להביא את התפילין שלו לתפילות שחרית.
דיויד שכני אמר לו שוודאי יימצא אצלי, תפילין להשאלה . אמרתי לו שהוא מוזמן להתפלל בבית הכנסת הפרטי שלי שנמצא במבנה עץ מעל הסטודיו שלי והראיתי לו את מיקומם של התפילין ושהוא מוזמן , הדלת פתוחה .ביקש להשתמש ביומיים הקרובים בשעות בוקר מוקדמות, אפשרתי לו וכך היה . בבוקר השני הוא הגיע מאוחר יותר ונפגשנו . נפתחה שיחה והוא שאל אותי למעשיי בחיים אז הזמנתי אותו לחנות הפעמונים שבחצר ודיברנו על האמנות שאני יוצר בפעמוני רוח.. נראה לרגע כאלו נצנץ בראשו רעיון ואז אמר .."אני חושב שיש לי בשבילך עוגב . אתה מעוניין ?" מה זה עוגב שאלתי , איך זה נראה ? "גדול מאוד " ענה האיש. "ענק, בניין בין 2 קומות לערך.". אישרתי את התעניינותי בנידון וחיכיתי לתשובה סופית .שלא איחרה להגיע. כבר באותו ערב קיבלתי שיחת טלפון מאותו אדון שמסתבר שהוא מהנדס העיר ירושלים וגם מהנדס הקרן לירושלים על שם שרובר ..והוא אומר לי שיש לי עוגב . תיאמנו פגישה בירושלים באולם ימק"א והגעתי לראות את הכלי נגינה הכי מדהים שפגשתי בחיי . אכן בניין בין 2 קומות מבנה עץ מטורף לחלוטין שנבנה בשנת 1932 ובתוכו מעל – 4000 חלילי עוגב חלקם מעץ וחלקם מעופרת ובדיל . לא האמנתי למראה עניי שלפתי חליל אחד מהעוגב ואמרתי לו " אני לוקח , תודה רבה אפשר חליל אחד לבינתיים ? "
בעודי נוסע בכביש הבקעה מירושלים צפונה כשאני נוהג בוולוו סטיישן מודל 71 .וחושב איך מפרקים ?איך מובילים? .איך בונים מהעוגב הזה חלילי רוח או פסלים מנגנים והמוח הקודח שלי מתמוגג מרוב אושר על המתנה שנתנו לי החיים האלה – שוב.
הרי 10 שנים קודם רכשתי בסכום אפסי את כל חלקי העץ של מפעל "גיטרות יובל" מכונס נכסים והוולוו הישנה (121/1965) עשתה אז אין ספור הובלות של חלקי גיטרות מאור יהודה לירושלים וכך בעצם התחלתי לייצר את פעמוני ירושלים . אבל על זאת אספר בהזדמנות אחרת.
החליל – חליל עוגב יחיד נמצא איתי באוטו הוצאתי אותו דרך חלון המכונית , בכדי שהרוח תנשב דרכו ותיצור צליל תוך כדי נסיעה אבל …לא נשמע צליל. מאכזב. הגברתי מהירות זה לא ממש עזר . הסתבר לי שחלילי העוגב דורשים תת לחץ אוויר בכדי לנגן . כפי שמנגנים בכלי נשיפה שונים ..חצוצרה וכדו' אך אמרתי לעצמי אני הולך על זה ויהי מה . זו הזדמנות של פעם בחיים ובטוח שאמצע כבר איך לפתור את זה ולהחיות את העוגב הזה שינגן שוב והפעם עם הרוח שבטבע. 18 שנה עמד דומם ולא ניגן עד שהוחלט בהנהלת ימק"א לפרק אותו ולפנות את החלל העצום שתפס באולם האודיטוריום לטובת חדרי הלבשה , בקרה חדשנית וכמובן ..מזגנים. רק שאי אפשר היה לתת לסתם "אלטיזכן" העדיפו שם לתת למר גדעון שמיר בונה העוגבים מספר אחד בארץ – שוויתר או לאמן שישחזר או ייצור משהו ממנו מדובר ביצירת מופת שערכה אז היה כ-650000$ לבניה מחדש בעידן זה . וכמובן ערך סנטימנטלי של שוחרי מוסיקה שונים שהקשיבו לנגינתו של העוגב הגדול ביותר במזרח התיכון במשך 70 שנה .
הגעתי לראש פינה וסיפרתי לגרושתי יעל (אישתי אז) על השיגעון הבא שלי .. והיא כדרכה לא התרגשה במיוחד רק שאלה "איפה תשים אותו ? " שאלה טובה באמת .. צריך האנגר מחסן גדול . באותה תקופה היה לי רק מחסן קטן ששופץ לסטודיו עם חברים מאחורי הבית .לאחר כמה ימים של חוסר שקט בתוכי הבנתי שמה שמטריד אותי זה כסף . איך לממן , איך לממן ? הבנתי שמדובר בהעסקת עובדים בשכר ולינה בירושלים בערך לחודש והובלה במכולה של 12 מטר מירושלים לראש פינה וידע , שאין לי , מעולם לא פירקתי עוגב – חתיכת פרוייקט. אין לי את הכסף לממן את כל זה .. מה עושים ?' התקשרתי לאלברטו . ושיתפתי אותו בקושי שלי לעמוד בהתחייבות הזאת. הרי אני אמן פשוט ולא חברה לפירוק עוגבים.. וכמו שהוא דאג לי לעוגב.. כך גם שאל.. כמה כסף אתה צריך לפירוק ? הערכתי את הפרויקט בהוצאות של 10000 שח אמר שיבדוק .. וחזר אלי עם המימון הכספי ולינה בחינם כולל ארוחות במלון של ימק"א לי ולצוות וגם לחברת הובלות שמוכנה לעשות את ההובלה במכולה של 40 רגל מירושלים לעיר העתיקה בצפת תמורת סכום סמלי ביותר….וואוו ווואוו ווואוו זה קורה. שמחתי נגעה בשמיים. משהו בתוכי ידע שאני עושה את זה ויהי מה . פשוט . לא לבד .יש לי חברים אמנים בכל התחומים ובעזרת השם נעשה ונצליח.
החבר הראשון היה אורי מוסנזון הגדול . חבר יקר שנרתם למבצע הפירוק מידית וגם גייס 2 חברים נוספים שלנו..יש צוות . כלי עבודה , נאספו מפינצטה ועד פטיש 5 ק"ג וקונגו .. הבנתי שלפירוק יתבקשו כלי עבודה בתחום הנגרות .ברזל ,אינסטלציה וחשמל, עגלות ,סולמות ובעיקר מברגות עם ביטים שטוחים שיתבקשו לפתוח כמיליון ברגים שנסגרו ב -1932 בחודש של פירוק בתוך הרים של אבק בין 70 שנה.
גדעון שמיר היקר שלווה אותנו לאורך כל הדרך בידע העצום שלו בעוגבים.וכך הבנו איך מתחילים. אלדין ג'יימי ז"ל אבי פרנקו לני. גרשון. וראש עיריית צפת דאז שתרם האנגר בחינם למשך שנה בעיר העתיקה לטובת פסל עתידי שניצור בשביל העיר צפת. רק נתקין חשמל ונשפץ על חשבוננו . סגרנו . שיפצנו, החלפתי את הוולוו בג'יפ צ'ירוקי מודל 80 עם וו גרירה ויצאנו לדרך.
הפירוק נמשך כ-4 שבועות והיה מדהים. מעל ל4000 חלילים בגדלים וסוגים שונים כל אחד ממשנהו חלקם התנשאו לגובה 6 מטרים ודרשו 4 אנשים לשאתם ואחרים התגמדו לגודל עיפרון ולכל אחד צורה וצליל אחר משלו הפירוק נעשה בחלל חשוך עם תאורה מאולתרת ופנסי ראש כמו כורי פחם.. באבק של 70 שנה . והכל מתוחכם בטכנולוגיה מדהימה של שנות השלושים. כמו להיכנס לקרביים של מפלצת ולפרק אותה בעדינות בכדי שאפשר יהיה להרכיב מחדש . והכל סומן והכל נרשם לפי המפה המקורית של בנית העוגב שנמצאה במרתפי ימק"א בעבורנו.. והכל מתועד ,חבר צלם את פרוייקט הפירוק לעבודת גמר בבית הספר לצילום בו למד אז. הרגשנו בתוך סרט אגדי ואנחנו השחקנים בו..
זהו . הגענו ללילה האחרון של הפירוק ב 5 בבוקר אמורה להגיע המשאית עם המכולה להעמסה ופירוק אחה"צ בצפת ..בעיר העתיקה . תיאמנו הכול עם הנהג שהיה צפתי במקרה והכיר את העיר העתיקה .. יצאנו למגרש החניה בימק"א להכין את כניסתה של המשאית בבוקר. היה כבר 1 בלילה כשנשכבנו אורי , אבי , אלדין ואני בשקי השינה על הבמה של ימק"א וזאת לאחר שלא השארנו בורג מאחורינו ..מקום נקי.
בעודי שוכב וחושב על הרוורס שנהג המכולה צריך לעשות במגרש החניה בבוקר.. וכן זה בסדר . חשבתי לעצמי אם אני ברוורסים של מכולות ב1 בלילה כבר אחשוב איך המשאית נכנסת להאנגר שקיבלנו בעיר העתיקה של צפת היום אחה"צ .ו.. אופה ….מ… אורי ? ..מה ? המשאית לא לוקחת את הסיבוב ..איזה סיבוב ? הסיבוב של צפת . אה ? נכון . אי אפשר לפרוק . נקודה. אבל הנהג צפתי. הוא היה אמור לדעת .ולא אמר דבר .ואמרנו לו שזה בעיר העתיקה . לא נרדמתי באותו לילה . לא היו טלפונים ניידים.. ומיד כשנפגשנו בבוקר שאלתי את הנהג לעניין הסיבוב .והוא הכה על מצחו ואמר אין סיכוי שאני נכנס לעתיקה. לא עובר את הסיבוב . כמו שניסים התחללו עד עכשיו כך המשיכו להתחולל. הנהג דיבר עם חברת ההובלות והם אישרו אחסנה של המכולה והעוגב בתוכה עד שנמצא מקום חליפי והתחלנו בהעמסה .. כחודש מאוחר יותר כבר עמד לרשותנו האנגר.. גדול באזור תעשיה בחצור הגלילית .הכול עבר חלק חוץ מחלק אחד שנקרא האקו אותו החליטו בהנהלת ימק"א להשאיר ,לא היה מקובל עלי כיוון ששם היו 40 צינורות פעמונים. שלמעשה בשבילם לקחתי את הפרויקט. עצרתי את הפירוק והודעתי להנהלה שאנחנו הולכים הביתה ולא ממשיכים עד שנדע מה קורה עם הפעמונים ..המשכנו בעבודה רק אחרי שקיבלתי הבטחה מיוסי אייזנברג שאוכל לקחת אותם בעוד חצי שנה .. 18 שנה עברו מאז ויוסי עדיין מסרב לשחרר על אף שיש ברשותי מסמך משפטי חתום על ידיו . כל השנים ניקר בי החוסר של אותם פעמונים. .
בתקופת השכירות בחצור עשינו ניסיונות של עבודה עם החלילים והעוגב בעשרות וריאציות של ניסוי ותהייה ואף פנינו לגופים ציבוריים שונים בכדי שנקבל תמיכה כלשהי להרמת הפרוייקט . אך אף אחד לא התעניין ברעיון ואני רק הלכתי ושקעתי בחובות לעריית חצור ולמבנה תעשייה ובכלל. היינו חייבים לשחרר את האנגר. ואת חלקי העוגב המשובחים שמתי במכולה קטנה יותר בחצר ביתי וזה כנראה היה הקש האחרון ששבר את גב הגמל בנישואיי.. והתגרשנו
במשך תקופה ארוכה החלילים שכבו במכולה. חיי התפרקו והיה צריך לשקם אותם ולשכוח מהעוגב . היו גם ניסיונות להשיג את הפעמונים מימק"א שנשללו ממני ולמעשה והורידו את הרוח ממפרשי פרויקט העוגב החלומי .יום אחד לאחר שיחה קשה עם מר יוסי אייזנברג החלטתי שאין סנטימנטים יותר לעוגב הזה והוא שוכב מת בתוך מכולה בחצר ביקשתי מחבר בריון שיוציאם לאור ובעזרת משורים הפכנו את החלילים לחומר גלם שטוח ומופלא לעבודה – מיחזור נטו .התחלתי ליצור מהעצים עבודות יד מקסימות של מגני דויד , מרכבות ,אור חוזר רהיטים ומוצרים מגוונים והחומר בשפע בית הכנסת הפרטי שלי שבו התפלל אלברטו עם התפילין שלי הפך לבית שבנוי כולו מעוגב. יום אחד הגיעו לחנות הפעמונים בראש פינה שני זוגות אמריקאים מבוגרים שעל חולצתו של אחד הגברים היה הדפס של מדינת קונטיקט הבנתי שהם משם ולשאלתי "האם הם מכירים את מיסטר בונד שבנה את אוסטין אורגן בימק"א ירושלים ? " ענו ש "בוודאי מיסטר בונד הוא חברנו היקר שבנה גם עוגב עבור בית הכנסת שלהם שם " לקחתי מגן דויד ממוחזר מהעוגב ושאלתי אותם אם הם מוכנים לקחת מתנה צנועה זו למיסטר בונד שוודאי יזהה את סוג העץ ממנו הוא עשוי " לקחו והתחלחלו..
.