בסימן נר ופעמון

פורטוגל 1986 קיץ על חופי האטלנטי לאגוס שב"אלגרב" הקסומה, שעה לשקיעה….

בחורה שוויצרית אדמונית ואנוכי עולים מהחוף להביא בקבוקי יין של 4 ליטר מהחנות במחיר הוגן לחבר'ה שבחוף. את הלילה עשינו בפאתי העיר הסמוכה שעל החוף סביב לבקבוקי היין ולמדורה, כשהגיטרות מנגנות עד השעות הקטנות של הלילה.

בשניות האחרונות שעוד יכולתי לראות משהו בעיניי, לפני עצימתן לשנת לילה שהוטבה עקב כמויות היין האדום ששתיתי, ראיתי מעלי שתי דמויות אדם בחושך, צלליות ממש, המתבוננות אל שאריות המדורה ואלינו החבורה שישנה על החוף שמתחתם ו..נרדמתי.

באותה פיסת חוף, שלא כבמקומותינו, השמש זורחת מעבר לים. בה בעת שזינקה היא מעלה מעל קו האופק, זינקתי גם אני פנים אל פנים לעומתה מתנוחת ההרדמות בה ישנתי על הגב והסתכלתי סביבי, מרגיש/יודע כי משהו התרחש כאן והוא לא טוב: התרמיל שלי נעלם ובו כל רכושי באותה עת, כל מה שנדרש ממני בכדי לטייל אז ברחבי אירופה משך מספר חודשים מבלי ללון בבתי מלון ואף לא באכסניות. למעשה נשארתי רק עם מה שעל גופי: דגמ"ח צה"לי גזור לברמודה, פספורט, 100$ בארנק ושק השינה שישנתי עליו.

מיד הבנתי ששתי הדמויות האפלות שהתבוננו בנו מהצוק שמעלינו הם שגנבו את התיק שלי. התחלתי לרוץ במעלה המדרון בתקווה לתפוס אותם, הרי הלכנו לישון לקראת בוקר והזריחה רק הפציעה, הכל עוד היה חם, זה קרה ממש עכשיו.

בעודי רץ ריצת אמוק לכיוון העיר הסמוכה, משם הגיעו לדעתי, אני חושב על הפעמון שלי, פעמון פליז קטן אך רועש, שהיה תלוי על התרמיל שלי דרך קבע במסע הזה ושצלצל בכל פעם שהתרמיל היה בתנועה על גבי, מנעים את אוזניי בהליכתי ברחבי אירופה הקפואה. אותו הפעמון שהיה תלוי מחוץ לחדרי על חבל דק ומודיע על חבר או חברה שהיו מגיעים בשעות הלילה לחדר הקטן בו גרתי בחצר בית הורי ושהיה אמור גם להזהיר אותי מגנבות במסע הזה ואני רץ מאוכזב מעצמי, שלא שמעתי אותו וממנו, מהפעמון, שלא עשה עבודתו כשורה להעיר אותי.

יחף ובדגמ"ח בלבד על גופי אני חוצה בריצה שדות וחצרות פרטיים כשלפתע אני מבחין מולי בכלב זאב חום וזועם הבא היישר לכיווני, מכיר אני טוב מאוד את התנהגותם של אלה ,היה לי כבר פעם בית ספר שהעביר אותי כלבי הכנעני והעצבני עישו (תהיה נשמתו צרורה בגן החיות) עוד בבית בבת ים…

הכלב הזה לא בא לנבוח, הוא בא לאכול אותי !!!

רצתי לעומתו פנים אל פנים באותה הסתערות ואף פראית ממנה ונעמדתי מולו בשאגה שהקפיאה אותו מולי, במבט נוקב לתוך עיניו זיהיתי איך החיה הזאת מוכנה לטרוף אותי וקלטתי גם את בעליו העומד במרחק של 20 מטר מאתנו ומסתכל לעברנו בכדי לבדוק את טיבו של הזר הזה החוצה את חצרו הפרטית בשעת בוקר מוקדמת זו, תוהה איזה הוראה עליו להעביר לכלבו.

השניות נראו כנצח, ידעתי שאם אסיר את מבטי מעיניו של הכלב אף לאחת מהן, הוא יתנפל עלי, רק צעקתי לאדון שיקרא לכלב שלו וכשזה סוף סוף נעשה המשכתי במרוצתי עד לפאתי העיר, שם כבר התחיל הבוקר ואנשים היו בכל מקום. הבנתי שעלי לחזור על עקביי ולוותר, כי אין כל טעם לחפש בהמולת העיר אנשים ללא פנים, דמויות חשוכות ומטושטשות של שני זרים…

פסעתי לעבר החוף בחזרה לחברים בעודי חושב לעצמי: "מה יהיה איתי עכשיו? חולצה אין..וגם לא נעליים", אך בצד זה נעמה לי מאוד גם תחושת השחרור ממשקל עודף כי הרי התרמיל היה כבד כל כך במסע הזה ומשהו בי קיבל את המצב החדש הזה של חוסר כל בארץ רחוקה ואף שמח איתו: "בהרפתקה כמו בהרפתקה" …והנה…על השביל בצד הדרך מונח לו …הפעמון שלי! אותו פעמון שקולו לא נשמע בזמן כל כך חשוב, שהושתק למעשה וניתלש באכזריות על ידי הגנבים במרוצתם כדי שלא יסגיר אותם.

שמחה גדולה וחיוך מלאו את לבי למפגש הזה, כעת יש לי גם פעמון…"זו התחלה טובה" חשבתי לעצמי. פניתי להמשיך דרכי אל החוף ובהמשך אני מוצא נר כחול…שנפל אף הוא מתרמילי.

יש נר ויש פעמון, אני שלם – יש הכל.

הרי במפגש עם הכלב הייתי יכול להיפגע פיזית וזה ברוך השם עבר בשלום

מיקומו של הנר הזה, היה מחוץ לנתיב המוכר לי אל החוף והפנה אותי למעבר נוסף בדרך אחרת אל אותה נקודה בא נמצאו חבריי, פניתי לרדת משם אל מדרגות אבן או בטון שהובילו אל החוף כשלפתע צדה עיני בצורה מקרית לחלוטין באותו גרם מדרגות מגבת כחולה שהבאתי מישראל, כשהיא מונחת על אדם ישן…הרי זה לא ייתכן, היכן רכש זה מגבת זהה למגבת שברשותי?

להזכירכם, כל זה אחרי שאני כבר וויתרתי על רצוני לתפוס את הגנבים בסובבי על עקביי בפאתי העיר.

התקרבתי בשקט אל האדם הישן, לצידו ישן אדם נוסף, מכוסה… עם שמיכה שלי! לאט לאט זיהיתי פריטים נוספים שלי סביבם ובמוחי עלתה ההבנה: אלה הם הגנבים. . .אבל…הם שניים ואני אחד… זה – חיסרון…הם ישנים ואני ער…זה – יתרון !

חיפשתי ומצאתי בול עץ נוח להתקפה/מגננה ומיד התמלאתי אותה עוצמה שהתעוררה בי דקות ספורות קודם לכן מול עוצמתו של הכלב שפגשתי מולי…משכתי מעליהם בחזקה את השמיכה שלי ופתחתי עליהם בשטף קללות עסיסיות בעברית אותן רכשתי בילדותי בבת- ים שנשמעו מפי כמו ערבית.

בהתעוררם משנתם השלווה ורווחת השלל, נראיתי להם בוודאי כמו אדם קדמון, שעומד מעליהם עם נבוט. השניים קפאו פשוט על מקומם כמו שני פינגווינים מבוהלים מול דוב טורף, התחילו להישמע להוראותיי ולפתוח את תיקיהם,בכדי להוציא את השלל שגנבו ממני: האחד – מצלמה והאחר – ווקמן, האחד – נעליים והשני – סוודר.

חלוקת השלל בתיקיהם הייתה שווה להפליא ,פריט אחר פריט הושבו אלי כל חפציי האישיים עד לאחרון (כמעט), כשתוך כדי פירוק השלל הזה אני משמיע באוזנם דברי תוכחה על התנהגותם הנבזית בפורטוגזית העילגת שהספקתי ללמוד לאחר מספר חודשים באזורם .

כאשר הבנתי ששני ה"פינגוונים" מתים מפחד שמא אזמין משטרה, נרגעתי. הנחתי בצד את הנבוט וכעת כשחזרו אלי גם הסיגריות, הדלקתי לי אחת, במבט מבוהל הם ביקשו ממני סיגריה ונתתי להם. נפרדנו ואף שלחתי לעברם תמונה כשביקשתי לבדוק את תקינותה של המצלמה שלי.

פסעתי לעבר הנקודה שהצביעו לי עליה, שם מצאתי שזרקו את שאר הציוד שלי שלא עניין אותם או יכול היה להסגיר אותם, אספתי את הכל חזרה לתרמילי והגעתי אל החוף שם עדיין ישנו חבריי שינה עמוקה של בוקר בהתעלמות מוחלטת ממה שחוויתי ממש לידם במשך השעתיים האחרונות.

האטלנטי היה ירקרק באור הבוקר כאילו אומר לי: "בוא אלי עופר.."

הכל בסדר, הכל נפלא זינקתי אל המים הצוננים כמו פינגווין בעצמי, לרגע אחד נוסף חסר כל רכוש על גופי, מבקש ליהנות מאותה תחושת שחרור נפלאה מחפצים שהרגשתי לפני זמן מה ..

…עברו השנים, הזמן טס ובכפר הנשיא בנגריה הכל נשרף, עשרים ושלוש שנים של יצירה הפכו לאפר בשעתיים…

מסתבר שדבר לא הסתיים, רק נפתחה דרך חדשה טובה ונכונה יותר…

אך על זה אספר בזמן אחר…..