עד אל קרקעית הים…

בת-ים 1981 –

אותו תרמיל כבד שכלל אוהל ומעיל חורפי לאירופה ,גזיה, סיר ,ירקות ,מצלמה ועוד ציוד.. שקל בערך עשרים ק"ג. מבנה גופי אינו חסון במיוחד ,ארוך וצר כמבנה הדולפין שגדל על גלי החוף בבת ים.

ימים ושעות ברחובות העיר יכולתי לספור על יד אחת. שעות של חוף, שעות של מי ים וגלים שלא הותירו זמן לבית, בית- רק כי צריך היה לאכול או לישון. חורף וקיץ – אני בים, בגלים. ימים ולילות ואני בגלים. האל פוסידון בוודאי היה גאה בי.. גופי התמיר נצרב בשמש לצבע השוקו ותלתלי הגולשים על כתפיי הצהיבו מהשמש ומהמלח, עד כי נראיתי כשוודי ברחובות העיר.."תופעה" לא מובנת באותן שנים, כשרוב האנשים אז כמו מקובעים על קו חיים מסוים מאוד.

הים נתן לי את כל שביקשתי באותם ימים, לבד ממזון. בילדותי גם אם דגתי דג כלשהו העדפתי להחזירו לים בעודו בחיים. הבנתי מוקדם שאין לי כל רצון לפגוע בתושבי הים הקבועים, אלא שרצוני לכבד אותם ובדרך זו יתכן גם לרכוש את כבודם אלי כשמדובר בדגים גדולים יותר… ובכלל – כבוד לים איננו עניין של מה בכך. הרי אם לא תכבד את הים, הים לא יכבד אותך..וכשמדובר בים סוער ובגלים המתנשאים לגובה של שלושה או ארבעה מטרים יש מקום לכבוד הדדי ,כי גל שכזה מסוגל לרסק את עצמותיך או לגזול ממך את האפשרות לנשום לזמן בלתי ידוע.

לפעמים הייתי נקבר תחת גל שכזה, ושם, מתחת למים הייתי מרגיש את אותה תחושה שמרגיש מכנס בתוך מכונת הכביסה.. אין כל טעם להתנגד לזרימה השואבת כלפי מטה. התנגדות רק תרע את המצב, כי ההתנגדות מביאה לאבדן כוח ואוויר הכרחי. לכן כל שעלייך לעשות הוא להרפות ולרדת כלפי מטה עם אותה זרימה, להגיע עד לקרקעית הים, אל התחתית. שם בעזרת דחיפה חזקה של הרגליים אפשר לחצות כמו טיל מעלה, אל האוויר המחכה בחוץ, במקרה הטוב.. במקרה הפחות טוב, ברגע שעיניך פוגשות את האור וריאותייך את האוויר, מזדקף מעליך גל נוסף ונשבר בדיוק על ראשך,

והינך מוצא עצמך עובר את אותו תהליך שוב.

מצב שכזה בגלישה בדרך כלל נובע מטעות שלך כגולש, או שנפלת מגל שנלקח בפזיזות, או שנכנסת כנגד הגלים במקום הלא נכון.

כאן נכנס עניין הכבוד לים.

הים כמו אומר לך: 'כנס מפה'..'צא משם'..'קח את הגל הזה ומזה תזהר'..

'אל תהיה גיבור'..

טעות קטנה עלולה להיגמר באסון. זה – מה שקרה לי…

התגייסתי לצבא, לאחר יומיים כחייל- היה זה ט' באב, יום שבדרך כלל סוער בו הים.

מצאתי לי דרך 'לברוח' מבסיס תל-השומר לכמה שעות. תוך זמן קצר הייתי בין הגלים האהובים של חוף בת-ים. הים לא היה גבוה במיוחד אך תחושת הניצחון על המסגרת הצבאית גרמה לי אושר.

וכך, כשאני גולש להנאתי וחברתי עוקבת אחרי מהחוף, רכבתי על גל וביצעתי פניה ליציאה שכללה זינוק אחורי. להפתעתי גובה המים היה נמוך בהרבה מהצפוי ופניי פגשו באדמת החול שעל קרקעית הים. ולא די בכך, הגל אף זרק את גופי קדימה, כשצווארי מתעוות בכאב, רגליי שותקו מיד ולא הצלחתי לעמוד.

זחלתי על ידיי אל החוף. חברתי הבחינה שמשהו אינו כשורה, נכנסה למים בבגדיה ומשתה אותי החוצה. שכבתי על החוף דקות ארוכות עד שהרגשתי את תחושת הרגליים שוב..עדיין במעומעם.

במשך כמה ימים עוד הסתובבתי עם צוואר תפוס, אך מבדיקות שנעשו במרפאה הצבאית לא עלה סימן כלשהו לשבר. ואני – שכחתי מכל העניין הזה כאילו לא היה.

…עד לאותו יום בפורטוגל 1986(מסיפור “נר ופעמון”..),

כשתרמילי שב אלי והמשכתי לנדוד במרחביה הקסומים של ארץ זו. כשבועיים לאחר ששב אלי התרמיל הרגשתי כי הוא כבד מאוד ומכאיב בצוואר.

הורדתי אותו מעליי והתמתחתי לאחור בכדי לשחרר את המתח שהצטבר בצוואר.

תחושה מחשמלת זרמה בעמוד השדרה, כמו נורת ניאון הבהבה לה שם. נבהלתי נורא. היתה זו הרגשה מוזרה מאוד. מה זה? לא היה לי מושג.

בדקתי שוב, מכופף צווארי לאחור. בזהירות ולהפתעתי התחושה המוזרה היתה עדיין שם.

באותם ימים לא הרשתי לנושא הבריאות לשנות את תכניותיי ואת סיבת הגעתי לחופי פורטוגל;הגלישה על גלי האטלנטי. וכך היה. המשכתי במסע הגלישה עד ביאריץ שבצרפת ומשם לאמסטרדם ו..להמבורג שבגרמניה, לפגוש את מקס חברי היקר שהתגורר שם באותה תקופה.

בגרמניה –

הרגשתי שכף ידי הימנית אינה מתפקדת רגיל. עקצוצים והירדמויות בקצות האצבעות הופיעו מפעם לפעם. סיפרתי למקס על אותה תחושה מוזרה שמלווה אותי בעמוד השדרה, אך גם הוא כמוני לא היה בעד שינוי התכניות, במיוחד כשמדובר בנסיעה משותפת של שנינו לפסטיבל בדנמרק.

בדנמרק, לאחר כ-50 שעות ללא שינה, כשהחזקתי סיגריה ביד אפילו לא שמתי לב כי הסיגריה נשמטה מידי.

איבדתי תחושה בכף ידי הימנית לחלוטין. מיד בתום הפסטיבל הבנתי שנכון לחזור לארץ ולברר מה קורה. הגלים של אוסטרליה יחכו לי. מקס ימשיך בלעדי. אני יורד לשוויץ, שם ישנם חברים טובים,כבני משפחה כמעט.

שם אדע מה הלאה.

ג'נבה –

בעזרתם של נטלי, אוולין ואלי הבנתי שעלי לחזור לישראל. לאחר שנבדקתי אצל רופא שוויצרי, הבנו שללא ביטוח רפואי אין כל סיכוי שנצליח לממן את המשך הבדיקות.

הפחדים החלו להתרוצץ בראשי. לא היה לי או לכל הסובבים אותי מושג במה מדובר. אין לדעת מה הבעיה, אני מסתובב חסר אונים ונחלש מיום ליום, גם ריאותיי הפסיקו לתפקד כבעבר וקשיי נשימה ליוו אותי בהליכות ממושכות בעיר. רגליי התעייפו מהר יותר מהרגיל ונאלצתי לשבת לנוח מעת לעת על ספסל או גדר אבן בצידי הדרך.

הכרטיס לארץ כבר היה בכיסי. הם קנו לי אותו וציידו אותי בכל הדרוש לי למסע וכבר הייתי מוכן לצאת מביתם, כאשר אדם גדול גוף נכנס.

הם הציגו אותו בפניי (אינני זוכר את שמו), באמרם כי אדם זה הינו מרפא רוחני שוויצרי ידוע,ולמעשה הגיע בכדי לפגוש אותי.

לאחר זמן קצר של ניסיון לאבחן ,אחז בי אותו אדם וחיבק אותי חיבוק דוב אדיר. הרגשתי כמו גוזל קטן בין ידיו וכשהרפה ממני, הביט אל תוך עניי עם עיניו הטובות והרכות ואמר: " עופר, תבקש מהאלוהים שירפא את ידיך, בתמורה תבטיח לו שכל אשר תעשה עם ידיך לאחר שיבריאו יהיה לטובת אנשים.

רק דברים טובים ייעשו בידיים אלו. מאז, לא ראיתיו.

מספר חודשים לאחר הגעתי לישראל –

אובחנו בגופי שתי פריצות דיסק בעמוד שדרה צווארי, זאת לאחר שמצבי התדרדר לרמה נמוכה מאוד, כך שחצי פלג גופי התחתון מהמותניים ומטה ויד ימיני היו חסרי תחושה. התערבות ניתוחית לא איחרה לבוא.

אחותי היקרה ניצה המליצה, וביום הניתוח ביקשתי להתייחד עם עצמי ולהתפלל לאלוהים להצלחת הניתוח. מצאתי עצמי יושב בבית הכנסת של בית החולים

תל השומר לבד, אינני יודע איך מתפללים ומה עלי לעשות.

נשארתי כאילם דקות ארוכות…

אז נזכרתי באותו איש מז'נבה וידעתי את אותה הבקשה שעליי לבקש.

זה מה שעשיתי וזה מה שביקשתי וזה מה שהבטחתי.

הניתוח עבר בשלום. חזרתי לעמוד על רגליי והתחושות העמומות בגופי הרפו.

כף ידי הימנית היתה עדיין חסרת תחושה.

נתבקשתי על-ידי הרופאים פשוט להתרחק מגלי הים……

בטענה שתאונה נוספת עלולה לגרום לי לנזק בלתי הפיך.

עברתי לגור בירושלים. רחוק ככל האפשר מהים…

ירושלים 1988-

כתפאורן קולנוע ותאטרון לשעבר, דאגו לי חבריי לעבודה בתאטרון הקרון שבגן הפעמון.

תאטרון הקרון הוא תאטרון בובות. עבדתי כתפאורן עבור הצגות מינימליסטיות שאינן דורשות מאמץ פיזי רב. את הידע בתחום התאטרון כבר רכשתי בשנים שקדמו לתאונה.

עת צעדתי בדרכי לעבודה מידי יום, צד את אזניי ואת עיניי פעמון רוח קטן וגרם לחיוך קטן באהבתי אליו. נעשינו חברים, מרחוק. אני ברחוב והוא תלוי על גג שבקומה השנייה.

חיים, חבר יקר סיפר שמפעל לגיטרות "יובל" שבקצרין נסגר וכל חלקי הגיטרות נמצאים במחסן באור יהודה ושאין להם ביקוש. הוא חשב שאוכל לשלב עצים מופלאים אלו לתאטרון הבובות והתפאורות. שמחתי על ההצעה ונסעתי לבדוק. אכן היה זה אוצר – ארגזים על ארגזים של חומר גלם נפלא מיפן; חלקי גיטרות, גיטרות לא גמורות, פסיפסים, גשרים… משאית שלמה לא היתה מספיקה להעמיס את כל החומר שהיה שם…פשוט אוצר.

במסע ומתן קצר וענייני רכשתי את כל החומר והעליתי אותו לירושלים לסטודיו שהיה בתאטרון.

אכן השתמשתי בעץ לתאטרון ולתיקוני תפאורות. אך חלקים של גיטרות כגון גשרי מיתר, צווארי גיטרה וכדומה לא היו שימושיים לתפאורות….

כאן נולד פעמון הרוח הראשון; גשר בן שישה מיתרים, עליו תלויים שישה צינורות נחושת שנחתכו מצינור גז ישן.

הפעמון התלוי בדרך ל"קרון" שימש מודל לחיקוי..

והנה יש לי חבר משלי, חבר שגר איתי על עדן חלוני – הפעמון הראשון שלי.

מעיין – תינוק בן חצי שנה שגר בחצר שמתחתיי.. היה מצביע על אותו פעמון וכמו אומר לאמו שגם הוא רוצה כזה. וכך אכן היה: האם ביקשה שאבנה אחד גם לבנה התינוק והתעקשה לשלם בעבורו.חברים, מכרים ושכנים נוספים ביקשו.. פתאום כולם רוצים פעמונים.

הרגשתי שהעבודה עם חוטי הדייג והשחלת החרוזים משיבה לי את יכולת המוטוריקה העדינה שאיבדתי. הרגשתי שבניית הפעמונים מרפאה אותי ושאני אף מקיים את הבטחתי לבורא עולם,הלכה למעשה.

שידיי מייצרות דבר טוב בתמורה אני מקבל את בריאותי.

החיים נפלאים ותודה על החסד. ובורא מיטיב איתי ועם קיום ההבטחה.

השנים חלפו. פעמוני ירושלים מובלים כיום בתחום, בעמידות וצליל שאין כדוגמתו בייצור ישראלי .

במשך השנים ניסו רבים להיכנס לתחום, כאלה שהפתיעו בגישה משלהם וכאלה שניסו להעתיק את הפעמונים שלי ואף שלחו למזרח הרחוק לשם העתקה. מכל הפעמונים, לא שמעתי צליל נקי ומדויק כמו הצליל של פעמוני ירושלים

אני מרגיש שליח, מחוייב לעשייה תורמת וחיובית. התחייבתי להביא טוב.

ידיי שייצרו כבר עשרות אלפי פעמוני רוח, התברכו גם הן בברכת הבורא לשם כך.

כשאני חושב על כך שברגע זה ממש מנגנים הם כולם או חלק מהם ומנעימים את אוזניי הסובבים אותם – אני אומר תודה .

תודה –

לכם אנשים, על שנתתם אמונכם בי ורכשתם את הפעמונים שבאו דרכי.

לבורא עולם, על הזכות להתפרנס באהבה גדולה מן הייעוד שלי.

לחיים אלפסי, ליעל, לניצה, לגאולה ז"ל, למקס, לגרהארד.

לרחלה, מיכאל, משה ואלה – ילדיי האהובים, שהיו והינם שותפים ליצירתי.

לכל האנשים שעברו ועבדו, שליווני בדרכי לאורך כל השנים.

לים, להגעה עד אל הקרקעית..

לחיים.

סגירת תפריט